בס"ד
 
סיפוריטראומה פוסט - טראומה וחרדתיות


פוסט טראומה הוא מצב פסיכו - פיזיולוגי, כלומר גופני -רגשי, שבו הגוף, הנפש, מערכות העצבים החושים והשרירים סופגים יותר חרדה ממה שהם מסוגלים לשאת. לכן, על מנת להגן על עצמו, המבנה הנפשי כולא את החוויה הטראומטית במעין קפסולה פנימית הרמטית, על מנת שהיא לא תאיים על הגוף והנפש בעוצמות שעלולות לגרום לפירוק מערכתי.
אך פעמים רבות, הקפסולה איננה מצליחה להישאר לגמרי הרמטית, והתכנים שבה "זולגים" החוצה, דרך חלומות, סיוטים, פלאש בקים, חרדתיות, ועוד, אשר מחלישים מאד את הילד או את האדם, ועלולים בהחלט לגרום לירידה בתפקוד, לדיכאון, למחלות פיזיות שונות, ועוד.


סיפורמרפאים יכולים להבריא פוסט טראומה אקוטית מכל סוג שהוא:

הלם קרב
פגיעה מאלימות פיזית מילולית או רגשית
פגיעה מינית
אבל ושכול
זעזוע על רקע בטחוני
מחלה קשה
פרידה טראומטית מאדם אהוב
ועוד

כאשר הסיפור האינטואיטיבי המרפא פוגש מצב חי ואקוטי של פוסט טראומה, כלומר, פוסט טראומה שעדיין חיה, קיימת וצורבת כפצע שעדיין חי ולא נרפא כלל, הוא משנה את מהלכו.

בכל מצב אחר של קושי רגשי, ראינו כי הסיפור המרפא הוא מאד סימבולי, ומייצג את הקשיים דרך תמונות המסמלות את הקושי.

אך כאשר מדובר בפוסט טראומה חיה, הסיפור המרפא משנה את טיבו.
במצב זה, הסיפור מספר את החוויה של הטראומה עצמה, חיה, רוטטת, אמיתי וקשה ביותר. הסיפור כאילו מסריט אל מול עיני המטפל והמטופל את חוויית הטראומה באופן החי ביותר כפי שחווה אותה המטופל, וכפי שאולי לא יכול היה אף פעם לתאר בעצמו, בין אם מתוך שכחה, הדחקה, פחד מהתפרקות האני ועוד.

כך לדוגמה ,היגיעה אלי מטופלת אשר חוותה קשיים רציניים בזוגיות שלה, קשיים אשר פיענחנו בהמשך כנובעים מיחסו החשדני עד כדי פאראנויה של אביה, ניצול שואה, אל בני האדם והעולם שסביבו.
כאשר ניסינו להעלות סיפור אינטואיטיבי שירפא חבלה זו, ראינו סיפור על נער צעיר כבן 13, אשר מסתתר ביער, גבוה בתוך עץ, ןרואה חייל גרמני יורה בשוויון נפש באדם מבוגר שהיה אביו של הילד. 
מאותו רגע קרה לילד משהו אוטומטי ובלתי ניתן לשליטה:
הוא נשבע לעצמו, כי מהיום והלאה לא ייתן אמון אמיתי בנפשו של אף אדם בעולם.

מאוחר יותר בחייו, כאשר נולדו בנותיו, והוא חש כלפיהן אהבה חזקה ושורפת, הוא ניסה לשמור אף עליהו מכל רע דרך העברת אמונתו זו אליהן, דבר שהפחיד והרתיע אותן מיצירת קשרים זוגיים ומשפחתיים במשך שנים רבות.
בזמן שסיפרנו את הסיפור, האב כבר לא היה בין החיים, אך בדיקה קמרה של ההיסטוריה שלו הראתה, כי אכן הוא היה כבן 13 בשעה שב ברח מן הגטו והצטרף עם אביו אל הפרטיזנים ביערות פולין, וכי אכן המשיך להיות עמם לאחר שאביו נרצח ע"י חייל גרמני שגילה אותו ביער.

הסיפור עצמו היה קשה ביותר הן לי כמספרת והן למטופלת, אך שתינו חשנו לאחריו, ולאחר נשימה עמוקה, כי הצלחנו לגאול חלק מן הפאניקה האיומה שחיבלה בנפשו של האב והחלתה אותה לתמיד, סוחפת גם את בנותיו אחריו.
המטופלת חשה יותר ויותר טוב לאחר מכן, יחסיה עם בעלה התרווחו, והיא פתחה בפריחת הקריירה היצירתית שלה עצמה.

לכן, תמיד כאשר אני מספרת סיפורמרפא, ופוגשת בו מייד סיפור אמיתי, כואב, קורע, חי ורוטט, אני יודעת בוודאות, כי אני נוגעת ומצטרפת דרך הסיפור לחווית הטראומה הנוראית שעבר האדם היושב מולי. אני יודעת, עד כמה אדם זה זקוק כרגע גם לסיפור שאני מספרת לו, וגם ליכולתי הרגשית להיות עמו שם, לתמוך, להכיל ולהשתתף בחוויה האיומה.
ההקלה של המטופל בעקבות זאת היא עצומה ובלתי ניתנת לתיאור כמעט, משום שעד אותו רגע היה הסיפור שלו סגור במעין קפסולה מודלקת וחולנית בתוך נפשו וגופו, ואילו הסיפור מרחיב את הקפסולה, מוציא אותה מרשותו הבלעדית, ומאפשר לו לנשום לרווחה בעודו משחרר אותה ומשתף בה את העולם.
ניתן לחשוש, כי סיפור כל כך חי וכואב עלול לפרק את נפשו של המטופל חלילה. אלא שהדבר אינו קורה, משום שגם כאן,
הסיפור האינטואיטיבי המרפא תמיד:
שומר על הנפש,
עוטף אותה,
מגן עליה,
מגיע רק במינון שהיא מסוגלת להכיל לטובתה היא,
ומספק אופטימיות, תקווה ומרפא לחוויה פוצעת, מטלטלת,
ומכאיבה מכדי לשאתה באופן נורמלי ובריא,
עד שמגיע הסיפורהמרפא, אשר גואל אותה מבידודה החסום והמפוחד מפני העולם הסובב אותה.

סיפרימרפאים לטראומה על רקע בטחוני:
אני מביאה פה דוגמה שילדים רבים בארצינו הקטנטונת והמופגזת נהנו ממנה
דוגמה המראנ כי גם בזמנים שבהם כל חושינו מופנים החוצה,
לצפייה ולהקשבה,
דבר הגורם למתח ולחרדה,
ניתן, אפשר, ואפילו מומלץ,
ליצור לנו ולילדינו עולם פנימי, חמוד ומתמודד משלנו.

והנה הסיפור:


ארנבים נגד טילים:

סיפור מתוק לילדים מתוקים ולהוריהם


פעם אחת לפני שנים רבות היה היה ארנב. הוא היה ארנב כזה קטן, ומתוק, לבן פרווה, רך
כולו ושעיר, עם עיניים גדולות, כחולות, תמימות וסקרניות.
הארנב אהב מאד להיות בדשא שלו. תמיד היה שם ירק רך ומתוק, שנעים היה לו להריח,
ולפעמים גם לאכול ממנו, ותמיד היו גם פרחי פעמונית קטנים זעירים ומושלמים שהתחבאו
להם בתוך הדשא, נעים ברוח הקלה, שהוא אהב להיתקל בהם, ולהביט ביפיים.
אבל יום אחד, בעודו עסוק לו בדשא, הוא שמע פתאום רעם גדול בא מירכתי השמיים
הכחולים. זה היה רעם לא נעים, לא טבעי. לא משהו שהוא שמע אי פעם קודם לכן. הוא
הרים את ראשו מן העשב הרך והירוק, והביט בשמיים.
היה שם טיל! ארוך, גדול, שחור, מסריח ומגעיל.
הארנבון התעצבן.
"מה זאת אומרת טיל שחור ארוך גדול ומגעיל באמצע השמיים הכחולים שלי?!" הוא אמר.
"לך מפה מיד!"
אבל הטיל המשיך לעוף מירכתי השמיים, ולא שמע בקולו.
"ככה?" אמר הארנב. "חכה חכה! אני אביא ת י ג ב ו ר ת!!"
והוא רץ מהר אל פתח המנהרה בשדה, זו שהייתה קטנה ועגולה ועמוקה מאד, ושימשה
מנהרת קשר לכ-ל הארנבונים בשדה. ודרכה, הוא קרא לכו-לם:
"בואו מיד! יש פה מצב ביש!" הוא אמר.
כי הוא היה ארנבון קטן ורך ועז נפש, וידע להגיד מה שהוא רצה, וחשב לנכון, ממש ממש
טוב, ובקלות!
ואכן, מ-ייד, הופיעו והגיחו מכל המחילות הקטנות והעגולות שהשדה המון ארנבים
וארנבונים, לבנים ושחומים, אדמוניים ושחורים, ועם כל מיני צבעים. אתם לא תאמינו כמה
ארנבים היו שם! ממש המון.
כולם באו, כי הם הבינו, שזה ר צ י נ י.

התאספו כולם בעיגול גדול סביב ארנבוני, והוא הרים את כפתו הקטנה לשמיים, והצביע על
הטיל:
"שם!"  הוא אמר
ובינתיים, הטיל כבר גדל, והיה למין צינור כזה שחור וגדול ומסריח ועגול.
"מה?" אמר ראש עדת הארנבים
"איזו חוצפה! מיד אני מסלק אותו מכאן!"
והוא עמד על ארבע, הרים את זנבו הקטן לשמיים, והתחיל להזיז אותו בתנועות עגולות
ונחרצות.
כולם הביטו בו בתמיהה, כי אף אחד לא הבין מה הוא עושה, אבל כשהם הרימו עיניים שוב
לשמיים הכחולים, הם ראו, שהפלא זה פלא!
הטיל הסתובב לו בלי אומר, והתחיל לחזור למקום שממנו הוא בא!!
ראש העדה התרומם ממקומו, ניער בחריצות את זבו הקטן, ניער גם את כפותיו, ואמר
בשלווה:
"זהו זה! גמרנו איתו."
ובאמת, הטיל הלך וקטן, הלך וקטן, עד שהוא נעלם לגמרי והיה נקודה קטנה ועשנה בקצה
השמיים הכחולים ללא עב.
"תסביר לנו!!"
"מה עשית??"
"איך זה קרה פתאום?!"
שאלו ותבעו הארנבים שמסביבו.
"אה, זה פשוט מאד," אמר אדון ארנב. "
הטילים האלה, הם מאד מפחדים מזנבות של
ארנבים. ומשום מה – הם רואים בהם כאילו מין סוג של מנהיגים. אז מה שתגידו להם
לעשות, עם הזנב? הם ישמעו בקולכם. זה הכל!"
"אבל מאיפה אתה יודע את זה??"
שאל הארנבון הקטן ביותר בחבורה.
"אה, זה פשוט מאד," אמר אדון ארנב,
"גם סבא שלי עליו השלום היה מגרש ככה טילים
מאדמתו עוד בזמן שהבריטים שלטו בארץ הקודש."
"הבריטים?"שאל הארנבון הקטנטן
"מי זה הבריטים?"
"ששש...." היסתה אותו אמו,
"את זה אני אסביר לך אחר כך".
";מבטיחה?"; שאל ארנבוני
"מבטיחה!" אמרה אמא.

והיא נתנה לו יד, והוא הרגיש בטוח, ושמח, כמי שלמד היום דבר מאד גדול, דבר שיזכור
ושילווה אותו כל חייו, ושגם ילמד עוד, והם הלכו יחד, לביתם.
אז לילה טוב לארנב הקטן, ולשדה, לירק ולפרחים, לשמיים הכחולים ולטיל השחור המעצבן
והמסריח שהופיע פתאום כאורח לא קרוא מאי שם, לכל הארנבים, ולמאורות שלהם, לזקן
העדה ולארנבוני קטנטוני ולאימא שלו,
לילה טוב לכולם!
וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה!
כל טוב
וימים שקטים!!

מציפורי דורון

פסיכולוגית קלינית ומספרת סיפורים מרפאים
להתייעצות צרו קשר במייל:
tdoron55@gmail.com
או בווטסאפ   054-6776775






x